מעשה בנסיכה שהיתה קצת שונה, גם לא היו לה מנהגי
מלכות כל כך. היא אהבה ללכת על שפת הים לחוש את מגע
המים ברגליה היחפות ולהתבונן בטביעות שהותירו בחול
הרטוב נשטפות עם הגלים.
לאסוף צדפים שהיתה מצמידה לאוזניה ומקשיבה, מציירת
עליהם ציורים על חלומות שחלמה ומניחה על מדף מיוחד
בחדרה המלכותי.
בשובה לארמון היתה חומקת. משתדלת שהוריה המודאים לא
יבחינו בפס המלח בשולי שמלתה שהסגיר מאין באה.
ביום אחד מעונן למדי מצאה אבן קטנה שחורה, ולמרות
שהיה ֿברור שלא ניתן לשמוע בה את רחש הגלים או לצייר
עליה חלומות, אספה אותה הכניסה לשקיק קטן והחביאה
למראשותיה מתחת לכר.
לעיתים היתה פותחת את השקיק, מוציאה את האבן
ומתבוננת בה בשתיקה כי מילים לא היו לה. ברגעים על
עצבות, דאגה או כשבקשה עצה היתה מחזיקה את האבן
בשתי ידיה עוצמת את עיניה, ממתינה ומקבלת תשובה או
נחמה.
היא שמרה את העניין בסוד כמובן, אפילו מפני הוריה המלך
והמלכה שאהבו אותה מאוד למרות שהיתה קצת שונה וגם
לא היו לה מנהגי מלכות כל כך...
מידי פעם היו מכנסים אותה לשיחה על העולם והחיים ועל
ההכרח להתבגר כלשונם גם כי עוד מעט תגיע לפרקה
וראוי למצוא לה חתן כי היא בתם היחידה שעתידה להיות
המלכה והמלך בעלה ואולי כדאי בכל זאת לסגל לפחות איזה
קצת גינוני מלכות.
עד שרצה הגורל או משהו כזה ובאחד הימים כשנכנסו
לחדרה מצאו אותה מקשיבה לחכמתה של האבן השחורה
הקטנה. אולי בגלל שלא שמעו מה אמרה החליטו שזה כבר
יותר מידי ודרשו את האבן כדי להשליך לפח יחד עם כל
המנהגים המשונים האלה שלה. והדמיונות.
הנסיכה שלא ידעה את נפשה בלעה את האבן בבהלה וזו
החליקה במורד גרונה, חיפשה לעצמה מקום עד שהתיישבה
בתוך רחמה.
וכשהייתה עצובה או זקוקה לעצה ולעצמה היתה מניחה את
ידיה על רחמה ומקשיבה בשתיקה.
מאז ועד היום ככה מספרת האגדה כל ילדה באה לעולם עם
אבן שחורה ברחמה ואינה יודעת שעמוק בתוכה מסתתרת
אבן חן מיוחדת במינה.
מיכל אברהם
